[The following letter was sent by R. Mosheh Lichtenstein to students in his
yeshiva. The background is a discussion amongst the
Roshei Yeshiva of Yeshivat Har Etzion regarding the degree of the
yeshiva’s participation in the recent fast day called by the Chief Rabbinate to pray for rain (another fast has now been called for Monday). R. Mosheh’s stance was ultimately not accepted by the
yeshiva.
I have taken the time to translate and disseminate this letter—with R. Mosheh’s permission, though he has not reviewed my translation—for two reasons. The first reason is that his perspective is valuable in and of itself. The second reason is the importance of providing an alternative position to the other stuff out there, which includes rabbis saying prayers for rain
on boats and
in hot air balloons. I skipped the opening and closing lines of the letter and translated only the body. The Hebrew original will follow the English.]
I [=R. Mosheh Lichtenstein] will begin with a disclaimer. Chazal, in the mishna and gemara Sanhedrin, forbade a judge whose position was not accepted to publicize it as a minority opinion; rather, he must be faithful to his compatriots and stand behind them. If he failed to do so, of him it is written (Mishlei 11:13), “a base fellow gives away secrets.” In the present case, I asked permission to publicize my opinion, and its dissemination is with the consent of my colleagues; however, in my view I am permitted to disclose my position, not because of any acquiescence, but for a much more fundamental reason, namely, that the aforementioned talmudic discussion addresses legal decisions in a rabbinical court, not ethical and educational questions. From a legal perspective, consolidation of the court’s authority in the eyes of the litigants and firm insistence on the authority of the institution of the rabbinical court, which derives from the principle of “incline after the majority,” mandates that all judges stand squarely behind the court’s rulings. With regard to educational questions, the situation is different. Yeshivat Har Etzion is founded on the principle that a multiplicity of opinions and the presentation of opposing positions to its students, while sharing educational and spiritual dilemmas with them, makes the mind fertile and contributes to avodat Hashem. The benefits of presenting different positions outweigh the costs. This is why I wish to express my opinion to my students, and this is why my colleagues have given their consent.
Here are my basic arguments:
A. Lack of danger
I will begin with a harsh statement that shows the absurdity, in my view, of fasting for rain nowadays: it is ludicrous to fast for rain while the sprinklers at the yeshiva, at the homes of its rabbis, of local residents, and of public gardens—here and everywhere else—operate as usual. How can we fast over a dearth of rain when we continue to water our ornamental garden? How can we open the aron kodesh and cry out about the lack of water when no serious effort has been made to minimize water consumption?!
More to the heart of the issue, masekhet Ta’anit addresses a reality in which a dearth of rainfall is, quite literally, life threatening. Fasting for rain is blatantly a prayer for survival. In a world without motorized transportation, the ability to transport food and water long distances, or refrigeration, lack of rain means famine, drought, and death, Rachmana litzlan. Without anything for man or beast to drink, without food or pasture, life is at risk. In the modern reality, however, in which water can be desalinated and food imported, the issue is no longer existence, but money or abundance. Desalination costs money, but it removes the mortal threat.
In actuality, the country’s prolonged water crisis is not a crisis of existence, but a crisis of standard of living. Were we to dry out the gardens and give up the swimming pools and sprinklers, we would lose important things that broaden man’s mind, but we would not be putting our existence at risk. Therefore, to a large degree, the issue is one of lifestyle, which warrants our hoping for more rain, but does not justify decreeing a fast because there is not sufficient water to maintain the present standard of living.
Simply stated, fasting is a response to danger, and in the modern reality, the danger that was present in a lack of rain in the times of Chazal no longer threatens us.
B. “Rainfall is livelihood”
In truth, there are two schools of thought about why Chazal instituted fasts for rain: A. Rain is a sign of Divine providence over the people of Israel, and lack of rainfall implies a heavenly decree and Divine wrath; B. The threat and risk that result from a lack of water. It is quite possible that these two positions find expression at the beginning of masekhet Ta’anit, when the gemara presents two opinions regarding whether “rainfall is livelihood” or rainfall and livelihood should be counted as two distinct factors.
I believe that for us the primary element for us is indeed risk of loss and not providential sign. Masekhet Ta’anit incorporates rainfall in a long list of other tribulations that threaten the public, including pestilence, drought, war, and terrible beasts; evidently the crux of the matter was danger, and the mishna merely followed the prayer of Shlomo, which includes all of these elements. The Rambam also emphasized public distress as the obligating factor and does not address heavenly signs (although according to him, fasts for rain differ from other tribulations; here is not the place to expand on this), and in this he followed the Torah’s admonitions. Each day, when reciting the Shema, we are not satisfied with “I will grant the rain for your land in season, the early rain and the late.” Rather, we emphasize the ramifications: “You shall gather in your new grain and wine and oil. I will provide grass in the fields for your cattle, and you will eat and be satiated.”
Consequently, we must examine not only the water economy (and as noted, under present conditions lack of rainfall does not compare to war, plague, or illness), but the economic reality as a whole. And indeed, I accept the contention of R. Danny Wolf, who once wrote that we should consider fasting when unemployment rises, when the economy suffers from a severe recession, and the like. So how can we decree a fast now, when the stock exchange went up significantly over the past year, unemployment went down (even though it remains troublingly high), the currency maintained its value, and the Israeli economy functioned better than that of most developed nations in recent years?
C. Providence and nature
I find it difficult to recommend fasting even to one who espouses the approach that views rain as a heavenly sign. Do we live at such a level of providence nowadays, that we may translate natural phenomena into spiritual guidance? The interdependence of nature and providence is a complicated question about which I am unable and unwilling to make definitive statements. Yet it seems that the withholding of rain for spiritual reasons posits a not insignificant degree of providence; I for one am not at all sure that our current spiritual condition warrants this.
D. Sincerity
Fasting and crying out are mitzvot of the heart. Just as rending a garment when it is not a climactic moment does not constitute keri’ah, and just as prayer without intention is meaningless, so too fasting, when there is a significant gap between its external expression and internal feeling, is inappropriate. Let us ask ourselves: how many of us will be able to pray tomorrow with a sense of trouble and distress, will be able to convincingly say “for we are in great distress”? We do not live it. We do not feel it. If we felt that we were in great distress, like, for example, during wartime, it would headline every newspaper, there would be round-the-clock public involvement in the crisis, etc. Yet, despite all the interest in rain, it remains buried in the back pages, far from the headlines, far less prominent than the stock quotes and exchange rates.
For the sake of comparison, one who prays for a sick family member really prays out of heartache and a sense of distress. If we would go to the waiting room outside an operating theater or daven mincha-ma’ariv at a hospital chapel we would get a taste of prayer from the depths of the heart at a time of distress. I suspect that this is not the case with regard to rain. One who recalls the prayer of wartime or of a bad security situation understands that these, too, express an intensity that we do not reach vis-à-vis rain.
[One may rebut this on the basis of the prayers we recite on the four minor fasts; there is an answer, but this is not the place for it.]
E. Inflation
If you ask me what harm there is in fasting, even if it does not achieve the levels of intensity described above, I would answer with one word – inflation. Just as inflation ruins the value of a currency, it has a similar effect spiritually. There is no greater enemy of educational action and spiritual experience than inflation and the accompanying devaluation; we must therefore vigilantly guard against it. When in doubt—minimize fasts and prayer rallies and do not allow them to proliferate, for their harm outweighs their good.
F. The status of the Chief Rabbinate
I will not expand on this, but merely assert that for all sorts of reasons the status of the Chief Rabbinate is very far from the reality described in the
gemara in
Ta’anit in which the decree of the exilarch obligated the entire community. I do not view the status of the Chief Rabbinate or its heads as being binding on the community nowadays. I wish the situation were different, but it is not.
לכבוד ....... יקירי,
שמחתי לקבל את בקשתך לקבל הבהרות על העמדה שהבעתי הבקר במסרת חוג "עיון תפילה" בדבר ההצעה לקיים תענית גשמים מחר. היות ולא נוכחת בחוג, ביקשת לשמוע את עמדתי מכלי ראשון, ואעשה זאת בחפץ לב, אך גם אנצל את ההזדמנות לעודד אותך להצטרף אלינו ולהשתתף מדי בקר בחוג העוסק בעיון תפילה, לימוד אשר חז"ל הפליגו בשבחו וחשיבותו.
אפתח במסירת מודעא. חז"ל במשנה ובגמרא בסנהדרין אסרו לדיין שעמדתו לא התקבלה לפרסמה כדעת מיעוט אלא עליו להיות נאמן לשותפיו ולהתייצב מאחריהם, ואם לא עשה כן, עליו נאמר "הולך רכיל מגלה סוד". במקרה דנן, בקשתי רשות לפרסם את דעתי והפרסום נעשה על דעת עמיתי, אך לא מטעם מחילה אני רואה עצמי רשאי לגלות את עמדתי אלא מסיבה עקרונית יותר והיא שהסוגיא הנ"ל עוסקת בהכרעה משפטית בבית דין ולא בשאלה חינוכית וערכית. מבחינה משפטית, ביצור סמכות בית הדין כלפי הנידונים ועמידה תקיפה על הסמכות של מוסד בית הדין הנגזר מן הכלל של "אחרי רבים להטת" מחייב התיצבות כל הדיינים כחומה בצורה מאחרי פסר הדין. בשאלות חינוכיות, המצב שונה. ישיבת הר עציון בנויה על הנחת היסוד שריבוי דעות והצגת עמדות מנוגדות בפני תלמידיה, תוך כדי שיתופם בלבטים הרוחניים והחינוכיים, מפרה את הדעת ותורמת לעבודת ד', ושרב התועלת בהצגת עמדות שונות על פני הנזק. לכן, רציתי להביע את עמדתי בפני התלמידים ולכן הסכימו עמיתי לכך.
להלן, עיקרי הדברים:
א. חוסר סכנה. אפתח באמירה בוטה המציגה את האבסורד בעיני בתענית על הגשמים בימינו והיא שמגוחך להתענות על גשם כאשר הממטרות בישיבה, בבתי הרבנים, התושבים והגינות הציבוריות – די באתרא קדישא הדין ודי בכל אתר ואתר – פועלות כסדרן. וכי האיך ניתן להתענות על מיעוט גשמים כאשר ממשיכים להשקות את גינות הנוי וכיצד ניתן לפתוח את ארון הקדש ולזעוק על חוסר במים כאשר לא נעשה כל מאמץ רציני לצמצום צריכת המים?!
באופן מהותי יותר, הענין הוא שמסכת תענית מתיחסת למציאות שבו מיעוט גשמים מהווה סכנת חיים, פשוטו כמשמעו, והתענית על הגשם היא תפילה על הישרדות באופן הברור ביותר. בעולם שאין בו תחבורה ממונעת, יכולת הובלת מים ומזון למרחקים וקירור, העדר מטר פירושו רעב, בצורת ומוות ר"ל. אם אין שתיה לאדם ולבהמה ואין מזון ומרעה, ישנה סכנת חיים. ואולם, במציאות המודרנית, בו ניתן להתפיל מים ולייבא אוכל, אין המדובר על קיום אלא על כסף או שפע. התפלת מים עולה כסף, אך היא מסירה את איום התמותה.
לאמיתו של דבר, משבר המים המתמשך במדינה איננו משבר של קיום אלא משבר של רמת חיים. אם נייבש את גינות הנוי, נוותר על הבריכות והממטרות, נאבד דברים חשובים המרחיבים דעתו של אדם, אך לא נעמיד את קיומנו בסכנה. לכן, במידה רבה, מדובר על רמת חיים, דבר אשר בגינו ניתן לקוות ליותר גשם, אך אין זה מוצדק לגזור תענית בהעדר המים לקיום רמת החיים הנוכחית.
במלים פשוטות, התענית היא מענה לסכנה, ובמציאות המודרנית, הסכנה שהיתה בזמן חז"ל מהעדר גשם איננו מאיים עלינו.
ב. "גשמים היינו פרנסה". לאמיתו של דבר, קיימות שתי אסכולות מדוע חז"ל תיקנו תעניות לגשמים: א. הגשם הוא סימן להשגחה אלוקית על עם ישראל, ובהעדר הגשם ישנו סימן של גזירה משמים וכעס אלוקי ב. האיום והסכנה הבאים בעקבות חסר במים. ייתכן מאד ששתי העמדות הללו באות לידי ביטוי בתחילת מסכת תענית, כאשר הגמרא מציגה שתי דעות בשאלה האם "גשמים היינו פרנסה" או שיש למנותם כשני גורמים שונים.
לדידי, אכן המרכיב המרכזי עבורנו הוא הסכנה של אבדון ולא הסימן ההשגחתי. מסכת תענית כוללת את הגשם בשורה ארוכה של צרות אחרות המאיימות על הציבור כדבר, בצורת, מלחמה וחיות רעות, דבר המעיד על הסכנה כמוקד הענין, ובזה אין המשנה הולכת אלא בעקבות תפילת שלמה הכולל את כל המרכיבים הללו. אף הרמב"ם הדגיש את הצרה הבאה על הציבור כמוקד המחייב ולא נזקק לדבר על סימנים משמים (אך לשיטתו תעניות הגשם שונות מן הצרות האחרות, ואכמ"ל) ובזה הלך בעקבות פרשיות התוכחה שבתורה. מדי יום בקריאת שמע, אין אנו מסתפקים ב"ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" אלא מדגישים את השלכותיו "ואספת דגנך, תירשך ויצהרך, ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת".
ממילא, יש לבחון לא רק את משק המים (אשר כאמור, המצב הנוכחי איננו יוצר השוואה בין מלחמה, מגיפה ומחלה לבין עצירת גשמים) אלא את כלל המציאות הכלכלית. ואכן, מקובלים עלי דבריו של הרב דני וולף שכתב בשעתו שיש לשקול תענית כאשר האבטלה גואה או המשק סובל ממיתון חריף וכיו"ב. ברם, איך נגזור תענית השתא, כאשר הבורסה עלתה בצורה יפה בשנה האחרונה, האבטלה ירדה (א"כ היא עדיין גבוהה ומטרידה ביותר), המטבע שומר על ערכו והכלכלה הישראלית תפקדה טוב יותר ממרבית המדינות המפותחות בשנים האחרונות?
ג. השגחה וטבע. ברם, אני מאד מתקשה להמליץ על תענית גם מי שמאמץ את הגישה הרואה בגשם סימן שמימי. וכי אנו חיים ברמת השגחה כזאת בימינו שנוכל לקחת תופעות טבע ולתרגמם להנחיות רוחניות? זיקת הגומלין שבין טבע להשגחה היא שאלה סבוכה ואינני יכול או רוצה לקבוע בה מסמרות אך נדמה שעצירת גשמים בגלל סיבות רוחניות מניחה רמת השגחה לא מבוטלת, ואני לפחות כלל וכלל אינני בטוח שמצבנו הרוחני הנוכחי מצדיק זאת.
ד. כנות. תענית וזעקה הינן מצוות שבלב. כשם שקריעה שאיננה בשעת חימום איננה קריעה ותפילה בלא כוונה איננה משמעותית, כך תענית שיש בה פער משמעותי בין הביטוי החיצוני לתחושה הפנימית איננה ראויה. הבה נשאל את עצמנו, כמה מאתנו יכלו להתפלל מחר מתוך תחושת מצוקה וצרה, ויוכלו לומר בשכנוע "כי בצרה גדולה אנחנו", הלא איננו חיים או מרגישים כך. לו היינו מרגישים שאנו בצרה גדולה, כמו למשל בעת מלחמה, אזי העיתונות היתה עוסקת בכך בכותרות הראשיות, היה עיסוק ציבורי מסביב לשעון במשבר וכו'. ואולם, למרות כל הענין בגשם, עדיין נמצא אותו מקופל בתוככי העמודים הפנימיים, הרחק מן הכותרות ובמקום פחות בולט מנתוני הבורסה או שערי החליפין.
לשם השוואה, אדם המתפלל על חולה בתוך ביתו, אכן מתפלל מנהמת לבו ומתוך תחושת מצוקה. אם נלך לחדר המתנה שמחוץ לחדר ניתוח או תתפלל מנחה-מעריב בבתי הכנסת השוכנים בתוך בתי החולים, נוכל לחוות את טעמה של תפילה בעת צרה הנעשית מעומק הלב, אך חוששני שלא כך הם פני הדברים ביחס לגשמים. מי שזוכר את התפילות בעת מלחמה או מציאות בטחונית קשה, מבין שגם הן מבטאות עצמות שאיננו מגיעם אליהם ביחסנו לגשם.
[אמנם, תוכל להקשות עלי מן התפילות בד' תעניות, אך יש להשיב על כך, ואכמ"ל.]
ה. אינפלציה. ואם תשאלני, איזו נזק יש בתענית, אף אם אין היא בעצמות הנזכרות, אזי התשובה היא מלה אחת – אינפלציה. כשם שאינפלציה מהווה סם המוות לערך הכסף, כן הדבר בדברים רוחניים. אין לך אויב גדול יותר לעשייה החינוכית והחוויה הרוחנית מאשר האינפלציה והזילותא הנלווית לה, ולכן יש להישמר ממנה מכל משמר. במקום ספק – המעט בתעניות ועצרות תפילה ואל תרבה בהן, כי רב הנזק מן התועלת.
ו. מעמד הרבנות הראשית. לא ארחיב בכך, ורק אסתפק בקביעה, שמכל מיני סיבות, מעמד הרבנות הראשית רחוק מן המציאות המתוארת בגמרא בתענית שגזירת ריש גלותא חייבה את כלל הציבור ואינני רואה את מעמד הרבנות או את העומדים בראשה מחייבים את הציבור בימינו. הלוואי והמציאות היתה אחרת, אך היא איננה.
אלה מקצת מהרהורי לבי בענין, והיו לך להפרות את חשיבתך ולהעמיק את דעתך.
ויהי רצון שישפיע הקב"ה עלינו שפע טובה ויערה עלינו רוח וגשם ממרום, ויאר את פניו אלינו בכל עת ובל שעה.
בחיבה ובאהבה,
משה ל.